Halocho #1672 – When did Esther fast?

About 2,371 years ago, two days before Pessach, Haman decreed that all the Jews would be destroyed on 13th Adar, eleven months later.

After consulting with her cousin Mordechai, Queen Esther declared a 3-day fast that lasted through the first days of Pesach, after which she went – uninvited – to the king and invited him and Haman to a wine feast.

At the wine feast, she invited them to a second wine feast where she obtained royal permission for the Jews to defend themselves.

Jews always fast and pray when going out to war, and so they did on Adar 13, 3406 (354 BCE). On Adar 14 they celebrated their victory. In commemoration, we fast on Adar 13 (tomorrow - Wednesday) and celebrate Purim on the morrow and Shushan Purim on Friday.

Ta’anis Esther is the only one of the 6 fast days not mentioned in Tanach.

The fast ends when the stars become visible (a few minutes before Motzai Shabbat time), and if needed, one may eat and drink before Megilla reading. However, one should not eat a meal until after hearing the Megilla.

Source: Kitzur Shulchan Aruch 141:2,8, Esther 2:7, 3:12-9:30

- Danny
Tuesday, 12 Adar-II 5776

בִּימֵי מָּרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, נִקְהֲלוּ הַיְהוּדִים בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר לַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם וּלְהִנָּקֵם מֵאוֹיְבֵיהֶם, וְהָיוּ צְרִיכִין לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵאֵת ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁיַעְזְרֵם. וּמָצִינוּ שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיוּ יִשְֹרָאֵל בַּמִּלְחָמָה, הִתְעַנּוּ שֶׁיַעְזְרֵם ה'. וְגַם משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָׁלוֹם, בְּיוֹם שֶׁנִּלְחַם עִם עֲמָלֵק, הִתְעַנָּה. וְאִם כֵּן, מִסְּתָמָא גַּם אָז בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, הִתְעַנוּ בְּיוֹם שְׁלשָׁה עָשָׂר בַּאֲדָר. וְלָכֵן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם כָּל יִשְֹרָאֵל יוֹם זֶה לְתַעֲנִית צִבּוּר. וְנִקְרָא תַּעֲנִית אֶסְתֵּר, כְּדֵי לִזְכֹּר שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְמוֹ, רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל אִישׁ בְּעֵת צָרָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִתְעַנֶּה וְיָשוּב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ, כְּמוֹ שֶעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָמִים הָהֵם. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין תַּעֲנִית זוֹ חוֹבָה כָּל כָּךְ כְּמוֹ אַרְבַּע הַתַּעֲנִיּוֹת שֶׁכְּתוּבוֹת בַּמִּקְרָא, וְלָכֵן יֵשׁ לְהָקֵל בָּהּ בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, כְּגוֹן מְעֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת אוֹ אֲפִלּוּ חוֹלֶה קְצָת בִּכְאֵב עֵינַיִם, שֶׁאִם מִצְטַעֲרִים הַרְבֵּה, לֹא יִתְעַנּוּ. וְכֵן יוֹלֶדֶת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן חָתָן בְּתוֹךְ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, אֵינָן צְרִיכִין לְהִתְעַנּוֹת, וְיִפְרְעוּ אֶת הַתַּעֲנִית אַחַר כָּךְ. אֲבָל שְׁאָר הַבְּרִיאִים, לֹא יִפְרְשׁוּ (אֶת) עַצְמָם מִן הַצִּבּוּר. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ וְקָשָׁה עָלָיו הַתַּעֲנִית, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת

מְגִלָּה שֶל לַיְלָה, אָסוּר לִקְרוֹת קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְטַעֵר הַרְבֵּה מֵחֲמַת הַתַּעֲנִית. אַךְ יָכוֹל לִטְעֹם קְצָת קֹדֶם הַמְּגִלָּה, כְּגוֹן קַאפֶע וְכַדּוֹמֶה, כְּדֵי לְהִתְחַזֵק מְעַט מֵחֻלְשַׁת הַתַּעֲנִית